מהצילום הראשון בחג ה-40 ועד 'צילום המאה' שיתקיים ב-23 במאי המסורת שנולדה והפכה לטקס, חדר האוכל שהפך לבמה, הקומפוזיציה שנחרטה בזיכרון והצלמים שתיעדו את הפריים ההיסטורי לרגל חגיגות ה-100 לשריד – הסיפור המלא על תמונה אחת שמספרת סיפור של קיבוץ שגדל, השתנה והתחדש
בקיבוץ שריד, שחוגג בימים אלו 100 שנה להיווסדו, מתקיימת מסורת מרגשת, שחוזרת, לרוב, פעם בעשור בחג הקיבוץ: כל החברים והחברות, מכל הגילים, מתכנסים.ות יחד לרגע אחד מיוחד, כדי לצלם תמונה אחת – הצילום הקבוצתי של שריד.
הצילום הבא במסורת ארוכת השנים הוא ציון דרך היסטורי. זה לא עוד צילום עשורי, זהו צילום המאה. רגע שיא שבו חברי וחברות הקיבוץ, מכל הגילים ומכל התקופות, יתכנסו שוב. זו תהיה תמונה שתסכם מאה שנות עשייה, תוקיר את העבר, תחגוג את ההווה ותצביע על העתיד.
צילום המאה הוא חלק משורה של אירועים חגיגיים, מפגשים ורגעים של זיכרון וגאווה מקומית, שמתקיימים בשריד מאז חודש מרץ האחרון ויימשכו עד לאירוע השיא שיחתום את השנה המיוחדת: מופע המאה 'יעלה כל הכפר' – כנס מחזורים גדול ומרגש שיתקיים ב-17 וב-18 בספטמבר.
העמדה של דרנגר
ב-23 במאי, יתכנס קיבוץ שריד לרגע ההיסטורי – 'צילום המאה'. ההכנות כבר בעיצומן, אך רגע לפני, נחזור אחורה אל נקודת ההתחלה, אל הרגע שבו נולדה המסורת הזו.
מתי נערך הצילום הקבוצתי הראשון של חברי וחברות שריד על רקע חדר האוכל? המסורת החלה לכבוד חג ה-40 לקיבוץ בשנת 1966. הלוקיישן שנבחר הוא חדר האוכל, ככל הנראה בגלל שקצת לפני שהתמונה צולמה סיים הקיבוץ את שיפוצו ואת הוספת האגף המערבי. בחגיגות ה-40 לשריד מנה הקיבוץ 650 חברים וחברות.
ביום שלישי ה-20 בספטמבר 1966 חגג שריד את חג ה-40 בהשתתפות כ-2,500 משתתפים.ות. הצילום, ככל הנראה, צולם סביב תאריך האירוע והצלם שצילם את הצילום הקבוצתי הראשון של שריד הוא חבר הקיבוץ יוסף דרנגר, אחד הצלמים המתעדים הבכירים בארץ באותן שנים.
הצילום של דרנגר הפך לאייקוני, לא רק משום שהיה הראשון, אלא גם בזכות האופן שבו העמיד את חברי וחברות הקיבוץ – העמדה שהפכה עם השנים לחלק בלתי נפרד מהמסורת עצמה. חברי וחברות הקיבוץ שהגיעו להצטלם בחג ה-40 סודרו בקומפוזיציה מדורגת ורחבה שמנצלת את כל חזית חדר האוכל. השורה העליונה עמדה לאורך המרפסת והשורה התחתונה, בקומת הקרקע של חדר האוכל, עמדה בצפיפות ליד הקירות והעמודים כשבחזית ישבו על הדשא ילדים, ילדות, מבוגרים ומבוגרות. בכך ביקש דרנגר לייצר תחושת קהילה מאורגנת אך טבעית: מצד אחד, מבנה ברור של שורות ומצד שני, פיזור אנושי לא אחיד של קבוצות קטנות, משפחות וילדים.ות על הידיים.
דרנגר, שנולד בקרקוב בשנת 1905, הגיע לשריד בשנת 1940. הוא עלה לארץ באוניית המעפילים 'הילדה' עם רעייתו מרים. מאז שעלה לארץ, תיעד את תקופת קום המדינה ואת הווי החיים בשריד ובכלל בעמק יזרעאל. בשנת 1974 נפטר בגיל 69.
פחות מעשור אחרי הצילום הראשון, לקראת חג ה-50 לקיבוץ בשנת 1975, החליטו החברים והחברות לחזור על הצילום מחג ה-40. עשרות חברות וחברי הקיבוץ מכל הגילים התכנסו בחדר האוכל ונעמדו שוב באותו אופן כמו הצילום מחגיגות ה-40. מי שצילם את התמונה הזו הוא עוד צלם מיתולוגי משריד, אלכס בר אילן.
מי שהשתתפה בצילום הקבוצתי של שריד לקראת חג ה-50 היא עפרה ברעם, דור שלישי בקיבוץ, הפרויקטורית של שנת המאה ומנהלת ואוצרת ראשית של מוזיאון בית שטורמן בעין חרוד, שהייתה אז ילדה בת 10. "הצילום הראשון שהשתתפתי בו היה לקראת חג היובל. אני מופיעה בתמונה יחד עם האחיות שלי", נזכרה, "לא זוכרת התרגשות מיוחדת, אבל הגענו להצטלם. היופי של חדר האוכל שצופה לעמק מוסיף המון לתמונה".
שתי מרפסות
בכל עשור מאז 1966 המסורת התחדשה. המצלמה הוצבה, החברים והחברות התכנסו ופעם אחר פעם נוצרה תמונה חדשה שהיא למעשה פרק נוסף באלבום המשפחתי העצום של הקיבוץ. עכשיו כולם נערכים.ות לצילום המאה.
הפרויקטורית ברעם: "הצילום של חג ה-90 היה בדשא, כשחדר האוכל ברקע וכך גם יהיה בצילום המאה כי כבר אין מקום לכולם במרפסת ובקומת הכניסה. זה מראה על הצמיחה הדמוגרפית של הקהילה. החלטנו על ה-23 במאי כי זה חג השבועות. נקרא לכול החברים והחברות מכל הגילים להגיע, כשכולם צריכים.ות לבוא עם חולצות המאה. הצילום יהיה לקראת השקיעה".
מעבר לנוסטלגיה, 'תמונת המאה' היא גם חגיגה של גאווה קיבוצית. ברעם, שחזרה לשריד לאחר 20 שנה בתל אביב, מביעה את אהבתה העמוקה למקום. "אין כמו הקיבוץ", קבעה נחרצות, "הקיבוץ בשנים האחרונות, עם כל ההפרטה ושאר הדברים, בסך הכל התאים את עצמו לטבע האדם. ברגע שאין כבר את הלינה המשותפת ואני זו שצריכה לחיות לפי כמה שאני משתכרת, אז הקיבוץ הוא מדהים והוא מתאים לכולם. אני אחראית על התקציב שלי, אבל עדיין כל הדברים האחרים שאהבנו בקיבוץ, כמו הערבות ההדדית והמשנה הסדורה של החגים ממשיך להתקיים. הקיבוץ הוא בדיוק כמו שסבא וסבתא שלי, סוניה ואיז'ו ברנשטיין, הקימו אותו ומה שהם חלמו עליו במזרח אירופה. הוא רק ממשיך להתקיים בגרסה מעודכנת. הצילום הקרוב הוא לא רק תיעוד רגיל. הוא סמל להמשכיות, לקהילה חיה ונושמת ולרוח חלוצית".
באוסף התמונות הקבוצתיות המסורתיות של חברי וחברות הקיבוץ, שצולם דווקא בחג ה-75 בשנת 2001, ישנו צילום אחד שמספר סיפור מיוחד במינו על יצירתיות, קהילתיות וקצת קסם טכנולוגי. בצילום המדובר, המנציח את חברי וחברות הקיבוץ, שגם אותו צילם אלכס בר-אילן, נראות באופן מפתיע שתי מרפסות לחדר האוכל, למרות שבמציאות קיימת רק אחת.
הסיבה לכך פשוטה: בר-אילן צילם את תמונת העשור בחג ה-60 בפוזיציה המוכרת – חלק עומדים.ות בקומת הקרקע של חדר האוכל וחלק במרפסת, אך מיד התברר שלא מעט חברים וחברות לא הגיעו להצטלם מכל מיני סיבות. הפתרון – נקבע עוד יום צילום, אליו הזמינו את כל מי שלא הצטלם.ה. ביום הצילום השני צילם בר-אילן תמונה, בה החברים והחברות עומדים.ות בקומת הקרקע (המרפסת של מועדון החבר). במעבדת הצילום שילבו את שתי התמונות לאחת ויצרו אשליה שלחדר האוכל יש שתי מרפסות.
"צילמתי שתי תמונות בשני ימים נפרדים והטכנאי במעבדה, באופן קצת שגוי, החליט שזו הדרך הכי נוחה בשבילו להכניס את כל החברים והחברות לצילום אחד", סיפר בר אילן, היום בן 85, "הוא עשה את זה על דעת עצמו, אפילו לא שמנו לב לזה בהתחלה. זה היה משעשע וגם אף אחד לא עשה מזה עניין. בסך הכול נחמד שכמעט כולם צולמו. הקטע שיש שניים-שלושה א.נשים שבאו להצטלם גם בצילום השני, כך שהם מופיעים פעמיים בתמונה הסופית".
הכי חשוב זו הכמות
מי שתצלם את 'צילום המאה' היא הצלמת הוותיקה ענת חרמוני, הבת של עמינדב חרמוני – הילד הראשון של קיבוץ שריד. חרמוני גם צילמה את הצילום הקבוצתי של שריד בשנת 2016, בחג ה-90, ברחבת הדשא של חדר האוכל.
"זו הפעם השנייה שאני עושה את הצילום הזה, כבר יש לי ניסיון. אני מאוד אוהבת את הצילום שעשיתי ב-2016", סיפרה חרמוני, "אני מקווה שיכינו חולצות עם '100 שנים לשריד' ושכולם ילבשו את אותן החולצות. המקום שנבחר הוא שוב חדר אוכל, שהוא הסמל של שריד. אני הצטלמתי פעם אחת לתמונה הקבוצתית כשהייתי ילדה".
על ההיערכות לצילום עם כל כך הרבה א.נשים סיפרה חרמוני: "אני אסדר את הא.נשים, בכמה שורות. הכי חשוב שיהיה לי משהו להתרומם עליו כמו במת הרמה כדי להיות מעל הא.נשים ולראות את כולם.ן, לא רק את השורה הראשונה. בצילום הזה חשוב להביא את הסמל שמאפיין את הקיבוץ וגם את הכמות. זה הדבר הכי חשוב בעיניי – הכמות. בשריד גרים.ות היום מעל 1,000 איש ואישה. אם יבואו 900 זה יהיה מאתגר כי צריך להסביר להרבה א.נשים מה לעשות. בצילום הזה צריך לתת מקום של כבוד לוותיקים ולוותיקות. להביא להם.ן כסאות ולשים אותם.ן בפרונט".
חרמוני מצלמת כבר עשרות שנים, מתעדת את הנעשה בעמק יזרעאל וגם בקיבוצה. "אחי הגדול נחשון ז"ל, שריונר בחטיבה 188 שנפל במלחמת יום הכיפורים, היה חובב צילום. לאחר שהוא נהרג ביקשתי את המצלמה שלו, מסוג קוניקה, ומאז אני מצלמת", סיפרה חרמוני, "למדתי צילום אחרי הצבא, בין 87’ ל-90’, אחר כך עבדתי בווידאו הקיבוצי ובהמשך, עברתי יותר לסטילס. גרתי תקופה במרכז וכשחזרתי לשריד הפכתי לעצמאית".
עד כמה חרמוני מתרגשת לקראת צילום המאה? מתרגשת מאוד. "כל צילום שאני עושה בשריד מרגש אותי", אמרה בגאווה, "כשאני הולכת לארכיון של הקיבוץ ורואה תמונות – כל דבר הוא פיסת היסטוריה. כל צילום שנעשה היום, עוד 50 שנה יהיה לו ערך עצום וא.נשים לא תמיד מבינים.ות את זה בזמן אמת".