די! נמאס לחכות.
להיות במוד הזה של ציפיה למה שיהיה.
לשבת ולשאול את עצמי מה יהיה ואיך יהיה כאשר זה יקרה בעוד אותו ״זה״ למעשה משתנה מאדם לאדם.
כשהייתי ילדה, ציפיתי שאגדל. שאוכל לעשות כל מה שהגדולים עושים. ואז גדלתי וציפיתי לילדים, וכשהם באו, חיכיתי כשיגדלו, וכאשר גדלו חיכיתי שימצאו חיים משלהם, וכאשר הם יצאו מהבית חיכיתי לפנסיה.
וכך עברו ועוברות השנים ואנו תמיד מחכים לדבר הטוב הבא, וזה בסדר. טובה תקווה בחיים וכו
אבל בדרך אנו שוכחים דבר אחד קטן ומשמעותי ביותר. לא שמים לב למה שחומק מאיתנו בזריזות של גנב וזה הרגע הזה שעכשיו, כאן, לא אתמול ולא מחר. שחולף כהרף עין . שוכחים כי עסוקים במה שיהיה. אז איני אומרת שנפסיק לתכנן ולצפות, אני אומרת בואו נתנפל על הרגע הזה שעודנו כאן. נחווה אותו במלואו ונמצא את מלוא יופיו. כי האושר שלנו נמצא בדברים הקטנים. והם ממש פה, בתוכנו או מתחת לאפנו. לא דברים גדולים ומסובכים אלא פשוטים וטובים .
איך עושים את זה?
טוב, בשביל זה אני כאן. מאמנת בנשמה.